מקור סוכה ו׳ א
1 הָיָה לָבוּשׁ כֵּלָיו וְסַנְדָּלָיו בְּרַגְלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּאֶצְבְּעוֹתָיו — הוּא טָמֵא מִיָּד, וְהֵן טְהוֹרִים עַד שֶׁיִּשְׁהֶה בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, פַּת חִטִּין וְלֹא פַּת שְׂעוֹרִין, מֵיסֵב וְאוֹכֵל בְּלִיפְתָּן.
2 שְׂעוֹרָה — דִּתְנַן: עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה — מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל.
3 גֶּפֶן — כְּדֵי רְבִיעִית יַיִן לְנָזִיר.
4 תְּאֵנָה — כִּגְרוֹגֶרֶת לְהוֹצָאַת שַׁבָּת.
5 רִמּוֹן — דִּתְנַן: כָּל כְּלֵי בַּעֲלֵי בָתִּים — שִׁיעוּרָן כְּרִמּוֹנִים.
6 ״אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ״ — אֶרֶץ שֶׁכׇּל שִׁיעוּרֶיהָ כְּזֵיתִים. ״כָּל שִׁיעוּרֶיהָ״ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! הָא אִיכָּא הָנֵי דְּאָמְרִינַן! אֶלָּא אֵימָא: שֶׁרוֹב שִׁיעוּרֶיהָ כְּזֵיתִים.
7 דְּבָשׁ — כְּכוֹתֶבֶת הַגַּסָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
8 אַלְמָא דְּאוֹרָיְיתָא נִינְהוּ! וְתִסְבְּרָא? שִׁיעוּרִין מִי כְּתִיבִי? אֶלָּא הִלְכְתָא נִינְהוּ, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא הוּא.
9 חֲצִיצִין דְּאוֹרָיְיתָא נִינְהוּ! דִּכְתִיב: ״וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם״, שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין הַמַּיִם!
10 כִּי אֲתַאי הִלְכְתָא — לִשְׂעָרוֹ, כִּדְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה. דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָא: נִימָא אַחַת קְשׁוּרָה — חוֹצֶצֶת, שָׁלֹשׁ — אֵינָן חוֹצְצוֹת, שְׁתַּיִם — אֵינִי יוֹדֵעַ.
11 שְׂעָרוֹ נָמֵי דְּאוֹרָיְיתָא נִינְהוּ, דִּכְתִיב: ״וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם״, אֶת הַטָּפֵל לִבְשָׂרוֹ, וּמַאי נִיהוּ — שְׂעָרוֹ!
12 כִּי אֲתַאי הִלְכְתָא, לְכִדְרַבִּי יִצְחָק. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק:
פירוש ריטב"א על סוכה ו׳ א
1 הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהא בכדי אכילת פרס. פי' לענין כבוס בגדים כתיב האוכל בבית יכבס בגדיו ולא בא לאכילה ממש דהא כתיב והשוכב בבית יכבס בגדיו ואפילו לא אכל אלא בא הכתוב לתת שיעור שאינו טעון כבוס בגדים שהוא לבוש עד שישהה שיעור אכילה, והיינו אכילת פרס דהיינו חצי ככר כי הככר שהיא שמונה ביצים שיעור שתי סעודות לענין עירוב וחצי ככר שהוא אכילת פרס ד' ביצים והיא אכילה אחת.
2 פת חטים ולא פת שעורים מסב ואוכלה בלפתן. פי' כולהו לקולא, דבפת חטים משתהא יותר שאוכלה דרך תענוג, וכן כשהוא מיסב, וכן כשאוכלה בלפתן שמי שאינו אוכל בלפתן במקום הלפתן נותן בפיו פת יותר, וכן פי' בתוספות, ושלא כפי' רש"י ז"ל שפי' בפרק כיצד מברכין.
3 יין גפן כדי רביעית יין לנזיר. יש שפי' בו לומר שאין הנזיר חייב עד שיהא שותה רביעית יין, והקשו בתוספות היכי משמע מיהא דהא לא משערי' האי שיעורא בגפן כדמשערי' באידך שיעורי דקרא כלשונם הכתוב בתורה שבא הכתוב לתת לנו שיעור מהם, ותו מה טעם גפן לשיעור יין דהא איסור יין לאו מגפן נפקא לא הוא ולא שיעורו, ופי' הם ז"ל דאתיא כמ"ד במסכת נזיר לולבין עלין וחרצנין מצטרפין לרביעית, ולפי שאיסור אוכלין אלו אינם מחמת עצמן אלא מטעם יין דאיתקש אכילה לשתיה בנזיר וכתיב מעיקרא חומץ יין לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל ייחד שתיה לזה ואכילה לזה והדר כתיב מכל אשר יצא מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל ערבינהו ואקשינהו להדדי ומשום הכי אין משערין בהם בכזית כאוכלין דעלמא אלא ברביעית, והיינו כר' אלעזר בן עזריה דסבר דלהקיש אכילה לשתיה אתא קרא, אבל ר' עקיבא פליג התם ואמר בכזית, דקרא לא אתא אלא להקיש שתיה לאכילה דמשקין דהכא דינן כאוכלין בכזית, והוא שנותנין זית אגורי לתוך כלי של מים ושופע ואם שתה כיוצא בו חייב, וכן מפורש בתוספתא, ור' אלעזר פליג בה ואמר עד שישתה רביעית יין ולאו דוקא דהא באכילה קיימי אלא משום דנפקא ליה משתיה נקט הכי, ולדברי ר' אלעזר כשמשערין לולבין ועלין ברביעית נותנין כדי מה שאכל בכלי מלא משקה ואם יוציא ממנו רביעית חייב, ובהכי כתיב גפן לאשמועינן שכל שיעורו בגפן שמשערין בכלי מלא יין ולא רביעית מים, ושיעורו להקל שעל ידי שהיין עב יותר השיעור שיפול מחמתו רביעית יין הוא גדול מאותו שיפול מחמתו רביעית מים מכלי מלא מים, ולפיכך אמרו כאן גפן כדי רביעית יין לנזיר ואליבא דר' אלעזר.
4 ויש שפי' דלעולם מיין גופיה קאמר ואליבא דר' אליעזר נמי וזה שלוקחין מדה מחזקת רביעית כדאמרינן בעלמא כוזא בת רביעתא, וממלאין אותה, ולפי שרביעית של יין גדול ועב והוא יגדש גם כן בכלי ועל שפתו ויכול לקרוש ולעמוד על כזית, משערין בו ברביעית יין לנזיר ואין משערין במים שאינו גדול כ"כ, וגם נקרש ועומד בכזית שהוא שיעור איסור אוכלין, ולהכי נקט גפן כדי רביעית יין לנזיר למימר דבמשקה הגפן משערין לנזיר כשם שמשערין בפת הבא מן החטה לבית המנוגע, ואכתי לישנא דגפן לא מחוור.
5 תאנה כגרוגרת להוצאת שבת. פי' שכזה ראוי להצניע ומקפיד להוציאו ולפיכך משערין בו ולא בכזית שראוי לאכילה אבל אין מקפידין עליו כ"כ להצניעו ולהוציאו ולשמרו.
6 רימון שכל כלי בעלי בתים שיעורן כמוציא רימון. פי' בכלי שטף דאילו בכלי חרס הא אמר רבא בפרק המצניע חמש מדות בכלי חרס, והא דאמרי' במשניות שלשה אחוזים זה בזה, לא שיצאו שלשתן בבת אחת אלא בזה אחר זה אלא דכיון דאחוזים זה בזה בעי שיעור רימון מרווח טפי, ורבינו שמשון ז"ל פי' שלשה אחוזים לומר שמשערין ברימונים בינונים, וכן עיקר.
7 הלכתא נינהו וקרא אסמכתא בעלמא. איכא דקשיא ליה הא דאמרינן בפרק כיצד מברכין תני ר' יצחק כל הקודם בפסוק זה הוא קודם לברכה שנאמר ארץ חטה ושעורה וגו' ואמרינן ופליגא אדרב חנן דאמר הפסוק הזה לשיעורין איתמר, ואמאי דהא אסיקנא הכא דהא דר' חנן אסמכתא בעלמא ושפיר איכא לאוקומי קרא לכדר' יצחק, והנכון דהא דר' יצחק נמי אינו עיקר הכתוב אלא אסמכתא והיינו דפליגא אדרב חנן דמוקי קרא לאסמכתא אחריתי, ולמאי דס"ד דשיעורין דאוריתא אע"ג דקרא מיירי בשבחה של ארץ ישראל כוליה קרא מיותר למדרש שיעורין, ותו דהא נמי בכלל שבחה דארץ ישראל היא כי כשאנו צריכין לשער בדברים אלו לא נהיה צריכין להביאם ממקום אחר כי כולן יהיו מצויין בארץ, ואע"ג דאיצטריך פרטא לומ' שעל אלו חייב לברך מן התורה לאחריו, השתא לא קס"ד הכי אלא דכולהו פירי בעו ברכה מדאוריתא וכדקס"ד בשמעתא דפ' כיצד מברכין, והא אסיקנא דאסמכתא בעלמא הוא ותו לא קשיא ולא מידי.
8 הא דאמרינן נימא אחת קשורה חוצצת. פי' לאו נימא אחת בלחוד דהא מיעוטו שאינו מקפיד שאינו חוצץ ואפילו מדרבנן, אלא ה"פ נימין הרבה כל אחת קשורה בעצמה לבדה חוצצת דהא מהדק, שלש קשורות יחד וכן רבות אינן חוצצות דלא מהדק, שתים איני יודע.